לבני החייל לא הייתה כל ברירה אחרת. הוא היה חייב למצוא עבודה ומיד, אחרת היו מעקלים לו את האוטו, את הווידאו ואת החברה. הוא היה חייב לעיריית תל אביב יותר מחמישה מיליון שקלים עבור קנסות חנייה, שני מיליון לגוררים, ועוד כמיליון שקל לשוק האפור שעזרו לו במימון.
בלית ברירה הוא לקח את העבודה הראשונה שהציעו לו, כעוזר טבח במסעדת יוקרה בהרצליה פיתוח. תפקידו כלל שטיפת כלים וסילוק אשפה. הוא היה מגיע ישר מהבסיס למסעדה, ועובד עד אחת בלילה. הוא עבד בחריצות רבה כמעט בכל יום, ובשבתות עבד לפעמים שתי משמרות. על פי התכנון, מצאנו כי עד שנת 2079 הוא יסיים את תשלומיו לעיריית תל אביב כחוק.
כמי שהתחנך בבית פולני, יש לבן שלי בעיה מצפונית קשה ביותר בנוגע לסילוק אשפה. אצלנו בבית לא זורקים אוכל ומשתמשים בסלט שנשאר מן היום הקודם לסנדוויצ'ים לעבודה או לבית הספר. עוף שנשאר משמש למחרת לסלט בתוספת חסה, וכך משתדלים למחזר כל מה שניתן. לעומת זאת, במסעדה היוקרתית בהרצליה נגזר עליו לזרוק סלטים שונים, דג סלמון, קוביות של גבינה בולגרית, עצמות ושאריות של סטייקים מעולים, לפעמים שלמים כמעט לגמרי.
תחילה, חשב בני לחלק את שאריות האוכל לנזקקים ולחיילים בבסיס, אבל מהר מאוד הוא הבין שהסלטים, הגבינות והדגים מתקלקלים במהירות אם אינם נשמרים בקירור. אז הצעתי לו את עזרתי בחלוקת שאריות האוכל בין בעלי החיים בסביבת מגורינו הקרובה. הרעיון עלה לאחר שחזיתי בטובה, חברתנו, מאכילה באחד הביקורים שלה אצלנו חתולת רחוב קטנה ורועדת בעוגת השטרודל תפוחי העץ, שעל הכנתה שקדתי חצי יום.
וכך הגיע בני עם שאריות המזון המשובח וביחד ניסינו לעשות צדק. את הדגים חילקנו לחתולים הקטנים ואת קוביות הגבינה לגדולים, שניצלים חילקנו לכלבים הקטנים, את האנטרקוט לדוברמנים ואת צלעות הכבש לרוטוויילרים.
לא תיארתי לעצמי איך הדברים יתפתחו ואיזו השפעה אדירה תהיה לי על תושבי השכונה. אנשים שלא הכרתי ולא דיברו איתי מעולם, החלו עתה לומר לי שלום ולעשות לי כבוד. במספרה ויתרו לי על התור, נפתרו כל בעיות החנייה שלי, וילדי השכונה אפילו החלו לשוטף לי את האוטו. פתאום התחלתי לקבל את הגלובס בתיבת הדואר, והשכנים שלי החלו לריב ביניהם מי יכסח לי את הדשא. אין מה לומר, הפופולריות שלי הרקיעה לשחקים. אפילו נבחרתי לוועד השכונה, וחבר במפלגת העבודה אפילו סיפר לי שחשבו שם להריץ אותי לכנסת.
אלא שהדרישה לאוכל איכותי הלכה וגברה. העניינים החלו לצאת מכלל שליטה. כשנשלח בני לקורס בבסיס אחר למשך שבוע, נאלצתי לקנות בשר בסופר במאות שקלים כדי לא לאבד את הסטטוס החברתי הייחודי שלי. הסברתי לבני שעליו לוותר על קורס הקצינים שרצו לשלוח אותו אליו, אחרת ניכנס למצוקה כלכלית של ממש.
ובינתיים, בשכונה כולם היו מרוצים: הכלבים לא הרעישו ולא נבחו כי היו שבעים ומנומנמים, החתולים לא ייללו כי לא הייתה להם סיבה לעשות את זה אחרי זלילת דג סלומון וגבינה בולגרית עם זעתר, והווטרינר האזורי היה מרוצה משום שקיבל מקרים רבים של מעקפים וצנתורים בגלל כולסטרול גבוה.
עתה היה לי קלף חזק ביד שיכולתי להשתמש בו גם לצורכי ענישה. כל ילד ידע שמי שעושה רעש בין שתיים לארבע, כלבו יישאר רעב. בעל הטרקטורון מן הבית שממול למד לדחוף את מכונת הרעש שלו במנוע כבוי עד לקצה הרחוב, כדי שכלבו יוכל לקבל את המנה היומית שלו. יש הטוענים עד היום כי בניית הפרגולה שלי אושרה רק בזכות החתולה הסיאמית של הפקח העירוני.
אלא שכל המותרות הללו הסתיימו לפני שבועיים. בני החליט לחזור לכדורסל, וכל תחנוניי לא הועילו. עתה עמדו בפניי מספר אפשרויות: לקנות את המסעדה, להתאסלם ולעבור לטול כרם, או לחזור לאלמוניות גמורה. גם הפעם הייתה זו אשתי שהחליטה עבורי, וכך יכולתי להרגיש את החוויה המקפיאה של צניחה חופשית והתרסקות הישר אל המציאות האכזרית.
השבוע קיבלתי בפעם הראשונה דוח חנייה ליד הבית. מנהל סניף הבנק חידש איתי את הקשר והתחיל לשאול שאלות קשות. הגרוע מכל היה כשהשכנה ממול, בעלת הפודל הלבן, סיפרה לי שהחליפה את הברז שהתמדתי לבוא לתקן אצלה במטבח, לפחות פעמיים נפלאות בשבוע ...
גבי רמני
